הרב יוסף קאפח זצ"ל

י"ב כסלו תרע"ח - י"ח תמוז תש"ס; 27 בנובמבר 1917 - 21 ביולי 2000

הרב יוסף קאפח זצ"ל היה רב, פוסק ומנהיג, חבר בית הדין הרבני הגדול,

מתרגם מהדיר ומפרש כתבי הרמב"ם וכתבי ראשונים.

חתן פרס ישראל לשנת תשכ"ט (1969) במדעי היהדות.

ילדות בתימן

הגאון הרב יוסף קאפח זצ״ל נולד בי״ב כסלו תרע״ח (27.11.17) בצנעא לדוד ונצ׳רה, והיה נצר למשפחת רבנים ודיינים מגדולי חכמי תימן. אביו היה תלמיד חכם, מייסד ומנהל בית ספר ואיש חסד. כאשר היה יוסף בן שנה נתייתם מאביו ובגיל שש נתייתם גם מאִמו. הוא גדל והתחנך בבית סבו, הרב יחיא קאפח. סבו היה תלמיד חכם, אוהב תורה ואוהב ספר, אשר שימש לתקופה כרבה הראשי של צנעא. הוא היה אומר: למד היטב! חקור והשכלת. על אבותיו אלה כתב הרב יוסף קאפח לא פעם בהקדמות לספריו ״ברוך שעשאני בן לאבי ונכד לסבי״.

אצל סבו ספג הילד יוסף אהבת תורה, למדנות, חקרנות וחיבה לכתבי יד עתיקים, יחד עם חשיבות ידיעת המדעים ורכישת מיומנות במלאכות, ושם התעצבה אישיותו. בהיותו כבן חמש נכנס ללמוד בבית מדרשו של הרב שלום קרח זצ״ל ולאחר מספר שנים היה לצעיר הלומדים בבית מדרשו של סבו, מארי יחיא קאפח. סבו פיתח בו את חוש הסקרנות לדעת כל דבר הנקרה בדרכו. לבד מן הלימודים הרגילים - מקרא, משנה, כתיבה, עשיית הקולמוס והדיו, שרטוט וכדומה, לימד אותו גם ידיעות הטבע, ידיעת הכתב והלשון הערבית ובמיוחד חיבב עליו את לימודי האסטרונומיה. כדי ללמד אותו את אומנות הכתיבה, היה נותן לו סבו להעתיק ספרי פרשנות וספרי מחשבה. הוא סבר כי אף על פי שאין הילד מבין עדיין את תוכן הדברים, ודאי יקלוט משפט זה או אחר ויושפע לטובה. כך העתיק יוסף הצעיר את פירוש רס״ג לספר תהלים, את ספר מורה הנבוכים, את פירוש נתן אב הישיבה ועוד ועוד.

בשנות ילדותו היה יוסף יד ימינו של סבו גם בהצלת כתבי יד עתיקים. הם דלו ספרים בלויים שנקברו כגניזה, שיקמו אותם ויצרו עותקים של כתבים חשובים הראויים לשימוש הרבים. באופן דומה, כאשר הגיעו סוחרי כתבי יד לעיר צנעא, וידו של מארי יחיא קאפח לא היתה משגת לרכוש כתב יד חשוב אשר לא היה מצוי כמותו בסביבתם, היה מבקש מן הסוחרים לשאול את הספר לזמן קצוב, מספר להם את אשר בכוונתו לעשות ומבקש את אישורם לכך. לאחר מכן היה אוסף את יוסף נכדו ואת חבריו ללימודים, מפרק את הספר לקונטרסים וכל נער היה מעתיק קונטרס אחד. הוא עצמו היה משמש כמגיה. משסיימו הנערים היה תופר את הספר מחדש, כורכו ומשיבו לבעליו.

מארי יחיא קאפח חינך את נכדו לחקר, ללמידה עצמית ולהכרת המציאות מיד ראשונה. כך למשל, עקבו יחד במשך ימים אחר שלבי התרקמות אפרוח בבודקם בכל יום ביצה אחת. בהיותו כבן אחת-עשרה שלח אותו סבו ללמוד את מלאכת הצורפות במקביל ללימודי התורה. עם זאת, הסביר לו סבו כי לא רצוי ללמוד רק מקצוע אחד, וכך הוסיף ולמד נגרות ונפחות ומאוחר יותר גם שחיטה וניקור.

בי״א בכסלו תרצ״ב, בהיות הנער יוסף בן ארבע-עשרה שנה נפטר עליו סבו ועולמו חשך בעדו.

נישואין ומשפחה

לאחר מות סבו, והוא בן ארבע-עשרה שנה בלבד, מילא יוסף הנער העילוי את מקום סבו כראש בית המדרש. 

בהיותו יתום היה חשוף לאיום ״גזירת היתומים״ על פיה פורשת המדינה חסותה על כל ילד יתום ומגדלת אותו על פי דרכה. משמעותה המעשית של הגזירה היתה החובה על הילד להתאסלם. כל זמן שהיה סבו חי היה מוגן הילד מפני הכבוד שרחשו הכל לסבו, יהודים ומוסלמים. משנפטר סבו, היה נתון בסכנה וחי בפחד מתמיד. בעקבות עלילה ומשפט בזק שערוריתי, נעצרו הנער יוסף ושנים מחבריו ונאסרו בבית כלא מוסלמי, שם נודע דבר יתמותו לרשויות. בני הקהילה היהודית שלחו משלחת לדבר עם המלך בטובתו. המלך האזין לדוברים ופסק במילה אחת - ״חתנוהו״. נישואיו אלה יעידו על בגרותו וחרב הגזירה האמורה לגבי ילדים תוסר מעל צווארו. דבר העלילה הוברר לפני המלך, שופט הבזק בא על עונשו והנערים שוחררו מבית הכלא. 

לאחר שחרורו נדון דבר נישואיו. הכלה בה בחר היתה ברכה, בת דודו, אשר לימים נודעה כאשת חסד והיתה כלת פרס ישראל על פועלה זה. בני הזוג המיועד הכירו היטב זה את זו ממשחקיהם המשותפים כילדים ובני משפחה. בשבט תרצ״ג (1933), בהיות יוסף בן חמש-עשרה וברכה כבת אחת-עשרה נִשאו בני הזוג ברוב עם ואימת היתמות סרה מעליו.  

כדרך בני תימן לא התפרנס הרב יוסף קאפח מלימוד התורה, אלא עסק לפרנסתו כמחצית היום במלאכת צורפות הכסף. הוא היה צורף אמן, מומחה רב ידע ומיומנויות, אשר מסורות צורפות רבות היו נחלתו הבלעדית. אומנות זו היתה מוחזקת בידי בני המשפחה דורות רבים. הרב יוסף קאפח ידע למנות שלושה עשר דורות, והוא האחרון שבהם, אשר עסקו בצורפות הזהב והכסף לגווניה וצורותיה. בני המשפחה עבדו באותו בית מלאכה ממש, כמעט כשלוש מאות שנה, וחלק מכלי העבודה שימשו אותם במשך כל אותן שנים עד אשר עזבם הרב יוסף קאפח מאחוריו בעלותו ארצה. 

הרב קאפח הוסיף ללמוד וללמד בבית מדרשו אשר הלך ומלא, והתמיד בלימודו זה. באותה תקופה, במשך כשנתיים וחצי, הסתפק בשינה בת שלוש או ארבע שעות על מנת שיוכל לשוב ללימודו. 

בטרם מלאת לו שבע-עשרה שנה סיים את כתיבת ספרו הראשון, ״שיחת דקלים״, חיבור פילוסופי אשר ראה אור לאחר פטירתו. באותה תקופה חיבר גם פיוט (החרוז במשקל פיוט אזהרות רשב״ג לחג השבועות) ובו מניין המצוות על פי הרמב״ם. לימים, פנה אל הרב קאפח הרה״ג יחיא אביץ׳, רבה הראשי של צנעא, לבקשו כי ישמש שוחט במקומו. הרב קאפח נעתר לבקשה, והיה לאחד משלושת השוחטים בעיר.

הרב קאפח הוסיף וגדל, ושאלות רבות הופנו אליו בכל ענפי היהדות. תשובות למאות יצאו תחת ידו, קצרות ומדויקות.

בצנעא נולדו לבני הזוג שלושה ילדים, דוד אשר נקרא על שם אביו של הרב, נעמי אשר נקראה על שם סבתה - אם אמהּ, ויחיא שנקרא על שם סבו של הרב אשר גידלו.

העליה לארץ ישראל

כבר בהיותו נער חפץ הרב יוסף קאפח לעלות לארץ ישראל, ובשנת תש"ג (1943) כשרה השעה. הוא בישר למשפחתו על עלייתם המתוכננת לארץ ישראל והחל בהכנות למסע. ההכנות נעשו בצִנעה מתוך החשש שבני הקהילה יקשו על עזיבתם בשל מעמדו המרכזי בה.

חלק מספרי הרב נארזו ועשו את המסע עמם, אך מרביתם נותרו בתימן והגיעו ארצה לאחר שנים.

בכ"ג אייר תש"ג, יצאו בני המשפחה למסע על שיירת חמורים בדרכם לעדן. אל המסע הצטרפה גם סבתו של הרב אשר קיוותה לשוב ולראות את בנה שעלה לארץ שנים רבות קודם לכן. השיירה יצאה מצנעא ועברה בין השאר בערים ובכפרים מעבר, דמאר, ירים, קעטבה ולחג'. מחמת החום בשעות היום, התקדמה השיירה בעיקר בלילות. לאחר כשלושה וחצי שבועות של נופים ומראות, תלאות, מפגשים עם מכניסי אורחים, שוטרי גבולות וגובי מיסי דרכים, הגיעו לעיר הנמל עדן.

בעדן, בהמתינם לאשרה, נפטרה סבתו של הרב, וכשבועיים לאחר מכן הלך לעולמו גם בנם הצעיר בן השלוש, יחיא. האבל היה קשה מנשוא. בני הזוג הותירו מאחוריהם שני קברים, בלב כבד ובציפייה דרוכה עלו על אוניה עם שני ילדיהם בדרך לפורט סעיד, ומשם נסעו ברכבת ארצה.

בכ״ח באב תש״ג, כשלושה חודשים לאחר יציאתם את צנעא, הגיעו בני משפחת קאפח לארץ וקבעו את מקום מושבם בתל אביב.

תל אביב

בתל אביב חיו בני המשפחה כשלוש שנים בצנעה ובדוחק. כחצי שנה התארחו בבית הדוד, ולאחר מכן שכרו דירת חדר ברחוב בן יהודה אשר נמצא בה מקום, אך בקושי, למיטות. לפרנסתו עבד הרב יוסף קאפח בצורפות זהב וכסף, תחילה כשכיר ומאוחר יותר כעצמאי, אז החל לראות רווח וברכה בעמלו. בצד עיסוקו זה, עמד הרב בראש בית הכנסת ״ארגון אבי דוד״ אשר הקימו תלמידי סבו בתל אביב, והיה לומד ומלמד. רעייתו ברכה סייעה לפרנסת הבית בעבודות שונות, ביניהן רקמה כשכירה עבור בעלת עסק שהכירה בעיר.

לאחר כשנתיים בתל אביב החל הרב לחוש כי הוא הולך וחסר וכי סוגיות שהיו ברורות לו מִטשטשות בזכרונו, וחפץ על כן, להקדיש זמן רב יותר ללימוד. ידידיו המליצו על לימודים בישיבת ״מרכז הרב״ בירושלים. שם הישיבה ושם הרב קוק לא היו זרים לרב קאפח. סבו, מארי יחיא קאפח, ניהל חליפת מכתבים עם הראי״ה קוק, אשר היה מוערך בעיניו עד מאוד. ברוח זו גדל הרב קאפח והכיר היטב את כתביו. בתהליך קבלתו לישיבה ישב הרב דוד הכהן (הרב הנזיר) עם הרב קאפח ושוחח עמו בדברי תורה כמה שעות. בסיום פגישה זו אמר הרב הכהן למשגיח: ״האדם הזה יצא ממנו אדם גדול מאוד ויהיה כבוד לישיבה שהוא למד אצלנו... הוא יגדל ויתנשא וישים שלום בין בני עדתו ויעלה מעלה מעלה במעלות הקודש״, ושלח המלצה לרב חרל״פ  לקבלו לישיבה. הרב קאפח החל ללמוד בישיבת מרכז הרב ועד מהרה בלט כמתמיד אשר לא שבת מלימודו וכאדם נקי לשון. 

החיסכון אשר הועיד הרב קאפח לפרנסתו בתקופת לימודיו לא הספיק, והוא קיבל תמיכה מן הישיבה. כל סכום שקיבל רשם בפנקסו, פרוטה לפרוטה. כעבור זמן, כאשר עבד כדיין, החזיר למנהל הישיבה את הסכום כולו, עד לפרוטה אחרונה ולא נהנה מכבוד התורה. 

בתל אביב, בשנת תש"ה, נולד לבני הזוג קאפח בנם אריה.

ירושלים, לימודים וניצני עבודה ספרותית

בשנת תש״ו (1946) עברה משפחת קאפח להתגורר בשכונת נחלת אחים בירושלים. לאחר מעבר המשפחה לירושלים, הוסיף הרב קאפח ללמוד בישיבת מרכז הרב עוד ארבע שנים. בשנים תש״ו-תש״ט היה הרב משתתף בשיעוריו של הרב דוד הכהן (הרב הנזיר) במחשבת ישראל. בשעור בו נלמד ספר הכוזרי לריה״ל, היה יושב הרב קאפח עם המקור הכתוב ערבית ותפקידו היה להעיר על שינויים, אם ישנם, בין המקור הערבי לבין תרגומו של אבן תיבון. שיעורים אלה היו עבור הלומדים עת התעלות הנפש והתרוממות הרוח.

בשנת תש״ז נלווה הרב קאפח לרב דוב קוק בביקורו אצל הרב מאיר ברלין. השיחה נסבה על הרמב״ם והוא העלה את רעיון תרגום ספריו. הם עודדו אותו לכך ובקשו ממנו להכין דוגמאות. עבודת התרגום החלה את צעדיה הראשונים והרב קאפח מצא עצמו מקבל רוח גבית גם מהגריא״ה הרצוג, הרב שמחה אסף והרב מימון. 

בשנת תש״ח, בזמן מלחמת השחרור, לא פסק הרב קאפח מלימודו ולא עזב את בית המדרש גם בעת סכנה. עם הקמת המדינה הצטרף הרב לשירות ב״משמר העם״ על מנת לסייע בגופו למאמצי היישוב.

באותה שנה נתבקש הרב קאפח על ידי רבותיו להצטרף לתלמידי מכון הר״י פישל בראשות הגריא״ה הרצוג והרב דוב קוק, במסגרת לימודיו שם קיבל הרב קאפח הסמכה לדיינות.

בשנת תש״י נתמנה הרב קאפח לדיין בבית הדין הרבני בתל אביב ולאחר כשנה, לדיין בבית הדין בירושלים.

דיינות ומפעל חיים

במקביל לשבתו בבית הדין בתל אביב החל הרב קאפח לשקוד על “שו״ת הריטב״א״ מכּתב יד יחיד בעולם אשר היה ברשותו, אך פרסומו התעכב עוד כתשע שנים. בתשי״ד ראה אור תרגומו ל״גן השכלים״, ספרו הפילוסופי של ר‘ נתנאל פיומי שחי בתקופתו של הרמב״ם, אחריו ראה אור תרגומו לספר “מאור האפילה״ לרבי נתנאל בן ישעיה, בעקבותיו הוענק לו פרס הרב קוק מטעם עיריית ירושלים. בשנים תשט״ו-תשי״ח תרגם את פירוש לששה סדרי משנה של רבי נתן אב הישיבה מתוך כתב יד שדלה עם סבו מבית הקברות בצנעא, כתב יד יחיד בעולם ששוקם בידי סבו וראה אור בזכות עבודתו. בשנת תשי״ט נמנה הרב קאפח עם הרבנים אליהם פנה ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, בשאלת ״מיהו יהודי״. בשנה זו הוציא לאור את ״אגדתא דפסחא״, הגדה של פסח עם ארבעה פירושים מחכמי תימן, כולל תרגומו, מבואו והערותיו.

בשנת תשכ״א ראה אור חיבורו של הרב קאפח, ״הליכות תימן״, אתנולוגיה על חיי היהודים שם. הספר נכתב מתוך געגוע לתימן לאחר עלייתם לארץ, והוא מהווה ספר יסוד לחוקרים בתחום זה. ״הרגשתי בדידות״, כתב הרב, בהקדמה לספרו ״ונחמתי היחידה הייתה בשבתי לתאר חיי העבר, חשתי כאילו שרוי אני בתוכם ואותם הדמויות והמאורעות שבסיפורי עמדו כאילו חיים לנגד עיני רוחי. קיפלתי בספר כל מהלך חייהם של יהודי תימן, עתים בקצרה ועתים בארוכה, על האורות והצללים שבהם, מתוך נאמנות לאמת״. בעקבות ספרו זה הוענק לו בשנת תשכ״ג ״פרס ביאליק״ מטעם עיריית תל אביב-יפו.

 מעיינו המשיך לנבוע - כתבי ראשונים ואחרונים, ספרי מחשבה, מדרש ופרשנות, ליקוט שו״ת ראשונים, תרגומים וביאורים לפירוש רב סעדיה גאון לתורה, לאיוב, למשלי, לתהלים, לדניאל ולחמש מגילות. תרגום ההדרה ופירוש כתבי הרמב״ם: ״ספר המצוות״, מסכת אבות, ״מורה הנבוכים״,

״אגרות הרמב״ם״ ו״המקרא ברמב״ם״, כל אלה הניחו תשתית ויסוד ללומדים מעולם המחקר ומן העולם התורני. 

תרגומיו הצטיינו בידיעת הערבית על בורייה ובמיוחד בשפתם של רס״ג והרמב״ם,  במקורות כתבי יד מדויקים ובבקיאות ההבחנה ביניהם, וכן בידיעה מעמיקה בתחומים בהם עסק. טרם החל בתרגומו לפירוש המשנה לרמב״ם חזר, שנה ולמד אותו ארבעים פעם. בקיאותו העצומה בתורת הרמב״ם, בהלכה ובפילוסופיה, אפשרה לו ליישב סוגיות ברמב״ם על פי הרמב״ם עצמו, או להאירן כך שלא היה בהן קושי כלל. "כאשר אדם מרכז את מבטו מפינה מוגדרת ומנקודה מסויימת״, כתב, ״יכול הוא למצוא את המאור ושביבי הזוהר שבאותה נקודה, בפרט כאשר הצופה עוקב בתדירות מאותה נקודת תצפית שקבע לעצמו, יש שהוא מגלה מה שלא ראו רבים וטובים במשך דורות".

בשנת תשכ״ח השלים הרב קאפח את מהדורתו לששה סדרי משנה עם פירוש הרמב״ם - מקור, תרגום, הערות ופירושים. כהערכה למפעלו הוענק לו בשנת תשכ״ט פרס ישראל למדעי היהדות. 

בשנת תשכ״ט נתמנה הרב לחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.

בית הדין הרבני הגדול

בשנת תש״ל נתמנה הרב יוסף קאפח לחבר בית הדין הרבני הגדול לערעורים. בין הרבנים עמם כיהן בבתי הדין האיזורי והגדול היו הרב צבי פסח פרנק, הרב יעקב עדס, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב אליעזר ולדנברג, הרב עובדיה יוסף, הרב שאול ישראלי, הרב שלמה גורן, הרב בצלאל ז׳ולטי והרב מרדכי אליהו. ישיבתו בדין התאפיינה באהבת האמת והשלום, בשתיקה ובדיבור מועט ומדויק,  בחריצות, בבקיאות מיוחדת בשמות גיטין, ברגישות ובתושייה.

על אודות המידות הדרושות מאיש ציבור כתב, "וזהו אמנם היסוד החשוב ביותר להתנהגותו של איש ציבור: גישה מכובדת ונעלה לכל אדם... אם רוצים לשכנע אין צורך להתקיף ולפגוע, ואף לא כדאי להוריד את הדברים לרמת הזול והשטחי... צורה מכובדת בפעילות ובדברים מקנה לאדם שם טוב ואהבת הבריות אליו, בלי שתפגע באהבת האמת שבו - בנאמנותו לעצמו ולעקרונותיו". “אהבת אמת ... אינה מוגבלת רק לאי אמירת דברי שקר, אלא במשמעותה העמוקה פירושה עמידה על עקרונות ועל השקפת עולם לפיה מכוון איש הציבור את כל פעילותו״.

גולת הכותרת - משנה תורה לרמב״ם

גולת הכותרת של מפעלו הספרותי היתה מהדורתו למשנה תורה לרמב״ם, בה כינס ביאורים מכשלוש מאות מחברים, והוסיף עליהם את ביאורו ואת פסיקת יהודי תימן הלכה למעשה. בשנת תשמ״ח, בהגיעו לגיל שבעים, פרש הרב קאפח מעבודתו בבית הדין על מנת שיוכל להתמסר למהדורתו זו. הכרך הראשון במהדורה ראה אור בשנת תשמ״ד והאחרון שלוש-עשרה שנה מאוחר יותר, בתשנ״ז.

באותה שנה העניקה לרב יוסף קאפח אוניברסיטת בר אילן תואר דוקטור לשם כבוד ״על מפעל חייו בתרגום ובדיוק נוסח יצירותיהם של פרשני המקרא וחכמי ימי הביניים ועל חיבוריו המקוריים העוסקים בקהילת יהודי תימן ובתרבותה״.

הרב הוסיף והרחיב את מפעלו, ובשנים שלאחר מכן ראו אור ספרים נוספים בהם תרגומו לספר ״הכוזרי״ לרבי יהודה הלוי, ״ביאור מלאכת ההגיון״ לרמב״ם, ״מדרש הביאור״ לר׳ סעדיה ד׳מארי ופירוש נביאים ראשונים לר׳ אברהם בן שלמה.

בית המדרש

בצד עבודתו בבית הדין ושקידתו על ספריו היה הרב קאפח מלמד בבית מדרשו מידי יום ביומו, הלכה ומחשבה, תלמוד, משנה, ומדרש עשרות בשנים וכמעט שלא החסיר שיעור מעודו. אל השיעורים שהתקיימו בימים ראשון וחמישי היו מגיעים, דרך קבע, תלמידים מכל רחבי הארץ.

הערכה והוקרה

תשי״ז - פרס הרב קוק, על ״מאור האפילה״ לרבי נתנאל בן ישעיה

תשכ״ג (1963) - פרס ביאליק, על ״הליכות תימן״

תשכ״ד - פרס הרב קוק, על פירוש המשנה לרמב״ם (זרעים, מועד)

תשכ״ט (1969) - פרס ישראל במדעי היהדות

תשל״ב (1972) - פרס הרב מימון, על ״מורה הנבוכים״

תשל״ד (1974) - פרס ביאליק, על ספר יצירה וספר איוב עם פירוש רס״ג

תשמ״ו (1986) - פרס הרב קוק, על משנה תורה לרמב״ם

תשמ״ז (1986) - פרס כץ, על ההדרה ותרגום

תשנ״ד (1994) - פרס יצחק בן צבי, על מפעל חיים

תשנ״ז (1997) - תואר ד״ר לשם כבוד מאת אוניברסיטת בר אילן, על מפעל חיים

תשנ״ז (1997) - פרס הרב מימון, על משנה תורה לרמב״ם

פטירתו

בי״ח תמוז תש״ס, והוא בן שמונים ושתיים שנה, נתבקש הרב קאפח לישיבה של מעלה.

הרב יוסף קאפח היה איש אשכולות, עניו ומתמיד, הליכותיו היו במתינות, בצִנעה ובאהבת שלום. בחייו העמיד תלמידים הרבה, בהם לומדי תורה וחוקרים מן האקדמיה. יבולו הספרותי כלל כשבעים ספרים, מאות מאמרים, מחקרים, תרגומים, הארות, ההדרה ופרשנות והיה למפעל יצירה אדיר של איש אחד.