הרבנית ברכה קאפח ז"ל

תמוז תרפ"ב - כ"ג כסלו תשע"ד; 1922 - 26 בנובמבר 2013

הרבנית ברכה קאפח היתה אשת חסד, פעילה חברתית, יזמית ומורת דרך לרבים, 

כלת פרס ישראל ‏לשנת תשנ"ט (1999) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ילדות בתימן

ברכה קאפח נולדה בשנת תרפ"ב (1922) בצנעא בירת תימן, ליוסף ונעמי צדוק. אביה היה סוחר בדים אמיד ולשניים מאחיה היה בית מלאכה לצורפות בחצר הבית. מגיל שמונה ועד לנישואיה עבדה ברכה כעוזרת לאחיה בבית המלאכה, בעיקר בהתכת כסף כהכנה לעבודת הצורפות.

כמקובל בקרב יהודי תימן באותה תקופה, היה אביה מלמד תורה את הבנים בלבד, והיה מכנס את אחיה לשיעור קבוע. משראה מה רבה סקרנותה של בתו, התיר לה לשבת בקרבתם ולהקשיב ללימודם.

בית המשפחה בצנעא היה עשוי חימר ובנוי קומות. הקומות העליונות שִמשו למגורים ואירוח, ואחת הקומות התחתונות שִמשה לאחסון מלאי שנתי של מזון יבש. בכל יום שישי, לפנות בוקר, היו ברכה ואִמה יורדות לקומת הבית התחתונה, מכינות צרורות מזון ויוצאות להניחם בפִתחי בתי עניים עוד בטרם התעוררה העיר. שעות ספורות לאחר מכן, היו אנשים עניים וקשי יום מגיעים אל בית סבה על מנת לקבל ממנו צרור ובו לחם, גישר (קליפות קפה) ותמיכה כספית לצורכי שבת. הסב היה מכין את הצרורות וברכה ובת דודתה היו מחלקות אותם לפונים. האנשים שבאו לא נחקרו באשר למצבם, מי שביקש - קיבל. סבה של ברכה היה אדם עשיר ורחב לב, והיה עוזר גם לחתן יתומים. 

כך, כבר בהיותה ילדה למדה מאמה וסבה את אהבת החסד.

רעיה ואם בתימן

בשנת תרצ"ג (1933), בהיותה כבת אחת עשרה נִשאה ברכה לבן דודתה, יוסף קאפח, בעקבות איום "גזירת היתומים" על פיה חובה היה עליו להתאסלם. במשפחת הכלה היו חששות מפאת גילה הצעיר של ברכה, אבל היות החתן המיועד בן משפחה וסכנת ההתאסלמות שריחפה על ראשו סייעו להפיגם והנישואים הייו רצויים בעיני הכל. נישואיהם היו עדות כלפי השלטונות לבגרותו וחרב הגזרה הוסרה מעל צוארו. לימים היה יוסף קאפח לרב ומנהיג, חבר בית הדין הרבני הגדול, מתרגם, מהדיר ומפרש כתבי הרמב"ם וכתבי ראשונים, חתן פרס ישראל לספרות תורנית (תשכ"ט) והטביע חותם ניכר בעולם היהדות.  

משנשאו, חדלה ברכה מעבודתה עם אחיה ועברה לעבוד בחברת הנשים. היא למדה מהן את מלאכת הרקמה והתגלתה כמהירת תפישה ובעלת יד זריזה ודייקנית. היא היטיבה ללמוד את המלאכה ורכשה מיומנות אשר היתה לה לעזר כעבור שנים. הרב יוסף קאפח, היה צורף אומן והתפרנס ממלאכתו בשעות הבוקר, משעות הצהרים עסק בלימוד תורה, למד ולימד.

בצנעא נולדו לבני הזוג קאפח שלושה ילדים, דוד אשר נקרא על שם אביו של הרב, נעמי אשר נקראה על שם סבתה - אם אמהּ, ויחיא שנקרא על שם סבו של הרב אשר גידלו. 

העליה לארץ

בשנת תש"ג (1943) יצאו אמה של ברכה ואחיה הנותרים בתימן את צנעא ופניהם ארצה. צער הפרידה והבדידות שחשה היו קשים. בצר לה, הלכה אל בית הכנסת של המשפחה, פתחה את ארון הקודש, בכתה בתפילה לרבונו של עולם והשיחה את אשר על לִבה עד שהוקל לה. צערה לא נעלם מעיני בעלה אשר חשב עוד טרם נישואיו לעלות ארצה, זמן קצר לאחר מכן בישר לה על עלייתם המתוכננת לארץ ישראל ובקש ממנה את עזרתה בהכנות למסע. ההכנות נעשו בצנעה מתוך החשש שבני הקהילה יקשו על עזיבתם בשל מעמדו המרכזי של הרב.

בכ"ג אייר תש"ג, בהיותה כבת 21 יצאה עם משפחתה למסע על שיירת חמורים בדרכם לעדן. אל המסע הצטרפה גם סבתו של בעלה אשר קיוותה לשוב ולראות את בנה שעלה לארץ שנים רבות קודם לכן. השיירה יצאה מצנעא ועברה בין השאר בערים ובכפרים מעבר, דמאר, ירים, קעטבה ולחג'. מחמת החום בשעות היום, התקדמה השיירה בעיקר בלילות. לאחר כשלושה וחצי שבועות של נופים ומראות, תלאות, מפגשים עם מכניסי אורחים, שוטרי גבולות וגובי מיסי דרכים, הגיעו לעיר הנמל עדן.

בעדן, בהמתינם לאשרה, נפטרה סבתו של בעלה, וכשבועיים לאחר מכן הלך לעולמו גם בנם הצעיר בן השלוש, יחיא. האבל היה קשה מנשוא. בני הזוג הותירו מאחוריהם שני קברים, בלב כבד עלו על אוניה עם שני ילדיהם בדרך לפורט סעיד ומשם נסעו ברכבת ארצה. כשלושה חודשים לאחר יציאתם את צנעא, בכ"ח באב תש"ג, הגיעו בני משפחת קאפח לארץ וקבעו את מקום מושבם בתל אביב.

תל אביב

בתל אביב חיו בני המשפחה כשלוש שנים בצנעה ובדוחק. כחצי שנה התארחו בבית הדוד, ולאחר מכן שכרו דירת חדר ברחוב בן יהודה אשר נמצא בה מקום, אך בקושי, למיטות. הרב יוסף קאפח עבד בצורפות בתחילה כשכיר ומאוחר יותר כעצמאי, אז החל לראות רווח וברכה בעמלו. בצד עיסוקו זה, היה הרב לומד ומלמד. ברכה סייעה לפרנסת הבית בעבודות שונות, בינהן רקמה כשכירה עבור בעלת עסק שהכירה בעיר.

בעונות הקיץ, היו ברכה והילדים יוצאים בשעה 6:00 בבוקר לרחוץ בים, שבים כשעה לאחר מכן, ומתארגנים כל אחד לשגרת יומו. מידי שבוע היו יוצאים לשוט בירקון. על אף הדוחק, הסבו לה החיים בתל אביב אושר רב, נפלאה בעיניה הזכות שנפלה בחלקה - לחיות בארץ.

בתל אביב, בשנת תש"ה, נולד בנם אריה.

ירושלים, מפעל רקמה

בשנת תש"ו (1946) עברו בני המשפחה להתגורר בשכונת נחלת אחים בירושלים. בשל החיים התוססים וקשרי השכנות החמים שנרקמו בין תושביה התחבבה השכונה על ברכה עד מאוד.

בשבתה בירושלים חיפשה ברכה קאפח מקור פרנסה לה ולנשים נוספות בשכונה. היא רקמה מפות שולחן והלכה למכור אותן לחנויות. התוצרת נשאה חן בעיני בעלי החנויות, והם בקשו מוצרים נוספים. היא שבה לביתה, רקמה שוב מפות ונסתה את כוחה ברקמה על פרטי לבוש. היא לא ידעה לשרטט גזרות, אך נזכרה בדברי אביה שחינך אותה להמנע מבטלה: "אם אין לך מה לעשות, פרמי שמלה ותפרי אותה חזרה". היא לא ידעה לשרטט גזרות, אך נזכרה בדברי אביה שחינך אותה להמנע מבטלה: “אם אין לך מה לעשות, פרמי שמלה ותפרי אותה חזרה״. כך, פרמה בגדים, התבוננה, למדה מהם, שרטטה גזרות, רקמה ותפרה. שוב, הלכה לחנויות, והפעם הציעה להם פריטים שבאותם הזמנים לא היו קיימים בשוק. קצב הדרישה הלך וגדל והיא החלה להעסיק רוקמות מרחבי העיר: עין כרם, קרית היובל, בית ישראל וקטמון. היא תכננה, שרטטה, הדריכה, סיפקה את החומרים והרוקמות בִּצעו את העבודה, רובן בביתן. פעמים היתה נוסעת אליהן, ופעמים היה בנה יוצא רכוב על אופניו בשליחותה. בהמשך רכשה מכונת תפירה והעסיקה תופרת בשכר יומי. בשיא פריחת המפעל, התפרנסו מן העסק 55 רוקמות. לקוחותיה היו עסקים בירושלים ("משכית", "אריאלה" ועוד) ומחוצה לה וכן קבוצות של תיירים מחו“ל אשר הגיעו לרכוש פריטים בביתה. איכות העבודה היתה מן הטובות בארץ.

לאחר כ-13 שנים, במקביל לעבודה כמנהלת מפעל רקמה, החלה לטפל בזקנים, התנדבות אשר רוממה את רוחה. לרחוץ, לכבס, לנקות, להאכיל ולשמח, בגוף - ולא על ידי שליח. לאט לאט, אספה עוד ועוד זקנים לסעד, ידיה מלאו והיא רצתה לחדול מעבודתה ברקמה. על מנת שלא להשאיר את העובדות בלא פרנסה, דאגה לכל אחת ואחת לעתיד. את הצעירות שִלבה בלימודים ואת המבוגרות בעבודה בתחום זה או בתחומים אחרים. משקבלו כולן מענה, השקיעה את רוחה ומרצה בעבודת ההתנדבות, עד יומה האחרון ממש.

פעילות החסד

בסביבות 1960, החלה בפעילות החסד אשר היתה למרכז עיסוקה שנים רבות. על פעילותה זו זכתה באותות הערכה רבים בהם פרס ישראל, אות הנשיא למתנדב, מגן שר העבודה והרווחה, פרס הציונות הדתית למנהיגות והגשמה ועיטור הכבוד - יקירת ירושלים. למן העת הזו כונתה בפי הציבור "הרבנית ברכה קאפח". פעילותה ההתנדבותית נגעה באנשים ובתחומים רבים. בנימוקי השופטים בטקס קבלת פרס ישראל נאמר עליה:

"הרבנית ברכה קאפח... עומדת כעמוד האש ההולך לפני מחנה המתנדבים בעם ומשמשת מופת וסמל לאזרחים רבים המקדישים את חייהם למען הזולת... משך עשרות שנים, בהתמדה עיקשת, שזורה רקמת חייה של ברכה קאפח במעשי חסד ובפעולות סיעוד רבות ומגוונות, והכל במאור פנים ובצנעה, הרחק מאור הזרקורים.

ברכה קאפח מגלמת ערך נעלה של מסירות לסביבה ולקהילה ומעניקה אור ופתח של תקווה לאלפי אנשים קשי יום, קשישים וחולים, שהחיים לא האירו להם פנים. היא מסייעת ברוחב לב ובמסירות לאלפי משפחות ברוכות ילדים, החל באספקת מזון ובגדים ובסיוע לבני-מצווה ולזוגות נישאים מעוטי יכולת וכלה בייזום מפעלים חינוכיים, קייטנות ופעולות חברתיות לשכבות החלשות. היא ידועה במפעל הענק שלה, מפעל "קמחא דפסחא", לקראת כל חג פסח, ובפועלה ובתרומתה הגדולה לרווחת חיילי צה"ל.

חיי הרבנית קאפח הם דוגמה נפלאה לאהבת האדם. היא אבן שואבת לנצרך ומעיין נובע של עזרה לזולת. ממוסד חסד של איש אחד הפכה הרבנית קאפח למנהיגה של צבא מתנדבים גדול שהתגייס בהשראתה, מקיף אותה ונדבק בעשייתו בלהט השקט המאפיין אותה".

> לקריאה בהרחבה

מוזיאון ישראל

בשנת 1960 פנו אל ברכה קאפח נציגי המחלקה האתנוגרפית במוזיאון ישראל המתכונן, בבקשה כי תכין עבורם תלבושת כלה תימנייה האופיינית לקהילת צנעא. הכנת התלבושת הושלמה כשנה לאחר מכן, והיא הוצגה לראשונה במוזיאון לאתנוגרפיה בשוויץ. מאז פתיחת מוזיאון ישראל בשנת 1965 ועד לשנת 2000 ניצבה התלבושת כחלק מתצוגת הקבע.

שליחויות לחו"ל

מפעם לפעם נתבקשה הרבנית קאפח, על ידי נציגיה הרשמיים של המדינה, להיות חלק ממשלחת היוצאת לקהילות יהודיות בתפוצות ולהציג שם את התלבושות התימניות שברשותה. במסגרת זו ערכה תערוכות רבות אשר זכו להדים ולהצלחה, בין היתר בדרום אפריקה, ברזיל וארה"ב.

רצון, אמונה וברכה

מי שהכיר את הרבנית קאפח נוכח לדעת כי הכוחות הפיזיים העומדים לרשותו של אדם אינם מספיקים כדי לעסוק בהיקף הרחב של עשייתה. היא סברה כי דרוש כוח רצון עז לשם כך. "זה כוח הרצון", אמרה לנכדתה, "דעי לך, אפילו אם לפעמים לאדם אין כוח [פיזי], הרצון שלו מקים אותו, מריץ אותו". בכח רצון זה טיפלה ב-30 קשישים במקביל, העבירה שיעורי פרשת שבוע, סייעה לנזקקים, חילקה בגדים ומזון, ארגנה חתונות, השיגה ריהוט לדלים, פתחה מעון לפעוטות, הקימה קייטנה, מצאה מקומות עבודה לרבים, הקשיבה וייעצה בלב פתוח וחפץ.

גדול אף יותר מכוח הרצון, היה כוח האמונה של הרבנית קאפח בריבונו של עולם. מתוך האמונה והבטחון בה', ידעה שתוכל. "יד ה' מלאה", היתה אומרת, "אל תדאגי, ה' שולח".

בכל שנה, בשושן פורים, היתה מושכת סכום גדול בשטרות קטנים מחשבונה, על מנת לחלקו לאביונים. פעם, בצהרי שושן פורים, נגמר כמעט כל הכסף שהיה בידה והיא נותרה עם שטר של 20 שקלים וחשש שתאלץ להשיב פני נזקקים ריקם. בצר לה פנתה ואמרה "ריבונו של עולם, היד שלך מלאה, היד שלי ריקה, נותרו לי 20 שקלים בלבד, עזור לי", ובלבה קיוותה לקבל שטרות קטנים שתוכל לחלק בו ביום. לא חלף זמן רב ונשמעו נקישות בדלת. הגיע שליח מבית כנסת בירושלים, עם קופת הצדקה ובה דמי "מחצית השקל" ו"מתנות לאביונים" שנאספו עד לאותה שעה. היא, מצידה, ידעה שה' שולח.

תפילה וברכה היו שגורות על לשונה. מי שנכנס לביתה יצא עם ברכה ל"בריאות הגוף ובריאות הנפש, שמחת הלב והנפש", "חכמה בינה ודעת, חן וחסד בעיני ה' ובעיני בני אדם", "פרנסה טובה וברכת ה'", "אושר, בריאות ולב שמח" ואור גדול שהואר בלבו.

הערכה והוקרה

תשל"א (1971) - פרס על מעשי אזרחות טובה בירושלים, מאת עיריית ירושלים

תשל"ט (1978) - אות שנת השלושים לנשים בישראל, מאת מועצת ארגוני נשים בישראל

תשמ"ג (1982) - תעודת כבוד, מאת אגודת אילן

תשמ"ב (1982) - מגן שר העבודה והרווחה

תשמ"ד (1984) - הדלקת משואה בטקס יום העצמאות

תשמ"ט (1989) - פרס השר, מאת השר לענייני דתות

תשמ"ט (1989) - תעודת הוקרה, מאת האגודה למען החייל

תש"ן (1990) - אות הנשיא למתנדב

תשנ"ג (1992) - עיטור כבוד - יקירת ירושלים

תשנ"ז (1997) - פרס הציונות הדתית למנהיגות והגשמה, מאת התנועה הדתית לאומית

תשנ"ט (1999) - פרס ישראל על מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

תשנ"ט - אות הוקרה, מאת תנועת אמונה

תש"ס - תואר יקירת העדה, מאת הועד הכללי לקהִלת התימנים

תשס"ב - פרס ירושלים למנהיגות רוחנית קהילתית וחינוכית, העצרת הלאומית של המנהיגות האורתודוכסית

תשס"ח (2009) - אות ראש העיר לארגונים ולמתנדבים מצטיינים, מאת ראש העיר ירושלים

פטירתה

הרבנית ברכה קאפח הלכה לעולמה בירושלים, בכ"ג בכסלו תשע"ד. 

היא היתה מעיין נובע של עזרה לזולת. ממוסד חסד של איש אחד הפכה למנהיגה של מתנדבים שהתגייסו בהשראתה, הקיפו אותה ונדבקו בעשייתה. בפעילות החסד שכל כך אהבה עסקה עד יומה האחרון. בכוח רצון עז ובכוח אמונה, בחיוניות ובצנעה נגעה בעולמם של רבים, עשירים ועניים, נותנים ומקבלים והטביעה את חותמה בעולם ובלבבות.

-------------------------------------------------

משנה ראשונה / אביבית לוי

לסבתא ברכה קאפח

מִתְמַלֵּאת בִּרְכָתֵךְ

בּינָה-חָכְמָה-וְדַעַת

מוּל אוֹרוֹת הַשַּׁבָּת.

וְאַנְחָתֵךְ הַצּוֹרֶפֶת

לְלַחַשׁ עֲנִיִּים הַמְפַלֵּל

לִשְׁלוֹמֵךְ וְדוֹרֵשׁ: אַיֵּה?

וְעֵינֵךְ הַתְּמֵהָה:

שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה?

וּמִצְוַת אָבִיךְ הַשְׁגוּרָה:

אִם פָּנוּי זְמַנֵּךְ

שִׂמְלָתֵךְ פִּרְמִי

עַל-מְנָת לִתְפֺּר מֵחָדָשׁ.

וּמִשְׁנָתֵךְ בִּי

פּוֹעֶמֶת עוֹד

טֶרֶם יָדַעְתִּי צוּרָה.

מתוך "זכות השתיקה" (עקד, 2002)

הופיע גם בתוך המקראה "שיח בין דורי" של משרד החינוך.