הרבנית ברכה קאפח ז"ל - מפעל החסד

בסביבות 1960, החלה הרבנית קאפח בפעילות החסד אשר היתה למרכז עיסוקה למעלה מחמישים שנה. בדרכה נגעה באנשים ובתחומים רבים. על פעילותה זו זכתה באותות הערכה רבים בהם פרס ישראל, אות הנשיא למתנדב, מגן שר העבודה והרווחה, פרס הציונות הדתית למנהיגות והגשמה ועיטור הכבוד - יקירת ירושלים.

נימוקי השופטים בטקס קבלת פרס ישראל תשנ"ט:

"הרבנית ברכה קאפח שעלתה מתימן בשנות הארבעים עומדת כעמוד האש ההולך לפני מחנה

המתנדבים בעם ומשמשת מופת וסמל לאזרחים רבים המקדישים את חייהם למען הזולת.

בשנותיה הראשונות בארץ ניהלה ברכה קאפח בית מלאכה למלאכת יד של נשים יוצאות תימן

לשימור מורשת יהדות זו, אך עד מהרה היא סגרה את המפעל המשגשג כשפניה קודש למתן סיוע

לחלש ולנזקק באשר הוא. פעולתה החלה בקרב מגוריה, אך עד מהרה התפרסה לעיר ירושלים כולה

ואף מחוצה לה.

... משך עשרות שנים, בהתמדה עיקשת, שזורה רקמת חייה של ברכה קאפח במעשי חסד ובפעולות

סיעוד רבות ומגוונות, והכל במאור פנים ובצנעה, הרחק מאור הזרקורים.

ברכה קאפח מגלמת ערך נעלה של מסירות לסביבה ולקהילה ומעניקה אור ופתח של תקווה לאלפי

אנשים קשי יום, קשישים וחולים, שהחיים לא האירו להם פנים. היא מסייעת ברוחב לב ובמסירות

לאלפי משפחות ברוכות ילדים, החל באספקת מזון ובגדים ובסיוע לבני-מצווה ולזוגות נישאים

מעוטי יכולת וכלה בייזום מפעלים חינוכיים, קייטנות ופעולות חברתיות לשכבות החלשות. היא

ידועה במפעל הענק שלה, מפעל "קמחא דפסחא", לקראת כל חג פסח, ובפועלה ובתרומתה הגדולה

לרווחת חיילי צה"ל.

חיי הרבנית קאפח הם דוגמה נפלאה לאהבת האדם. היא אבן שואבת לנצרך ומעיין נובע של עזרה

לזולת. ממוסד חסד של איש אחד הפכה הרבנית קאפח למנהיגה של צבא מתנדבים גדול שהתגייס

בהשראתה, מקיף אותה ונדבק בעשייתו בלהט השקט המאפיין אותה.

על כל אלה החליטה ועדת השופטים להעניק לרבנית ברכה קאפח את פרס ישראל לשנת תשנ"ט על

מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה."

תחילת דרכה בחסד היתה בבית אמה וסבה בתימן, שם היתה מחלקת בשליחותם צרורות לנזקקים, ושם הוטמנו הזרעים שהנצו וצמחו לאחר מכן בארץ. 

באחד הבקרים, בסביבות 1960, בלכתה בשכונת נחלאות בירושלים שמעה אישה זועקת לעזרה. עלתה בעקבות הקול ומצאה אישה בודדה, רעבה וחסרת אונים, וטיפלה בה. רחצה, בישלה, האכילה, כיבסה ניקתה ופינקה. הדבר רומם את רוחה והיא שבה לביתה מאושרת מן הזכות שנפלה בחלקה. עם הזמן  טיפלה בקשישים נוספים אשר היו זקוקים לעזרה, בכל יום ביקרה, שוחחה ודאגה לאוכל ופעם בשבוע ניקתה וכיבסה. היא ראתה זכות בטיפול בקשישים בעצמה, ולא על ידי שליח. באותה תקופה היה הרב קאפח היה דיין בירושלים, פרנסת הבית היתה ברווח והרבנית השקיעה את רוחה ומרצה בעבודת ההתנדבות. הפעילות הלכה והתרחבה לתחומים נוספים על פי הצורך: מציאת ריהוט למי שאין ידו משגת, שכירת חדר לדרי רחוב, מימון שיקום וגמילה מסמים, הקמת פעוטון, דאגה למחסורם של ילדים עניים, מציאת מקום עבודה למבוגרים, הקשבה לבעיות הזולת, עצה ונסיון לפתרון. ביתה בנחלאות הפך לאבן שואבת לכל מי שהיה זקוק לעזרה.

בתחילת פעילותה עשתה הכל לבדה, בכוחה ובהונה. עם התרבות הפניות אליה, פנתה היא לסביבתה לסיוע, ותרומות ומתנדבים החלו להגיע. הפונים לעזרה, התורמים והמתנדבים המשיכו לפקוד את ביתה עוד כחמישים שנה. גם הועד הכללי לקהלת התימנים התגייס לעזרתה, ולצורך קיום והרחבת פעילותה העמיד לרשותה בית ברחוב שפרעם. הבית שימש כאכסניה רב תכליתית לפעילויות על פי הצורך: קייטנה לילדים בחופש הגדול, אולם שמחות לזוגות נישאים, בגדייה ומקום חלוקת מנות "קמחא דפסחא".

לימים, הקימה הרבנית עמותה לארגון וריכוז פעילותה. היא קראה לה "קרן סגולת נעמי" על שם אִמה אשר נטעה בה את אהבת החסד.

בין תחומי פעילות הרבנית ברכה קאפח ז"ל:

טיפול בקשישים

על תחילת דרכה ההתנדבותית סִפרה:

"יום אחד יצאתי בערך בשעה 11:00, ואני שומעת אישה צועקת "אני רעבה! אני רעבה!" עליתי אליה והיא מורטת את השערות, רגל עם נעל רגל יחפה, ובוכה, בוכה. אמרתי לה "דודה, מה יש לך?", "אני מתה מרעב! תרחמי עלי, תני לי אוכל!" אמרתי לה חכי, אני אלך הביתה ואביא לך אוכל. באתי הביתה והכנתי לה אוכל חם. באתי אליה, אמרתי לה "דודה, שבי לאכול, ותראי מה אני עושה". היא ישבה לאכול ואני חיממתי מים, ניקיתי לה את המיטה ומסביב. אחר כך לקחתי גיגית, שמתי בתוך הגיגית כסא, רחצתי אותה, הלבשתי אותה, עשיתי לה מסאז'. היא היתה מסתכלת עלי והדמעות שלה יורדות "בתי, מי שלח אותך? מי שלח אותך? היא היתה כזאת ענווה, אמרתי לה "הקדוש ברוך הוא שלח אותי!". היתה לה ערימה של בגדים, כיבסתי את הבגדים, תלילי, עשיתי ספונג'ה. אחר כך אמרתי לה "דודה, אני הולכת הביתה". היא התחילה לבכות, "אני עוד אראה אותך?", אמרתי לה "בטח, את תראי אותי, אני לא אעזוב אותך". 

כמה שהיא שמחה, אני שמחתי יותר. הרגשתי שאני לא הולכת ברגלים שלי אלא מרחפת מעל הקרקע.

אותה זקנה, טיפלתי בה ארבע שנים. כל יום לתת לה שלוש פעמים אוכל, כל יום רביעי לרחוץ אותה, לכבס, לנקות את הבית. אף פעם לא לקחתי עובדת שתעזור לי, אמרתי זו הזכות שלי, המצווה שלי. אני לא רוצה לחלק את הזכות שלי".

מאז והלאה מצאה הרבנית קאפח קשישים נוספים לסעד, וחלקם מצאו דרכם אליה. הטיפול בהם כלל רחצה, נקיון, כביסה, בישול, האכלה, ולנשים לבסוף גם טהרה. היא ראתה זכות גדולה בטיפול בהם בעצמה, ולא על ידי שליח. כאשר הגיע מניין הקשישים בהם טפלה לכשלושים הלכה לעיריית ירושלים להשמיע את קולם. פנייתה נשאה פרי והובילה להתפתחות פעילותן של מטפלות בית (מט״ביות) בירושלים. הרבנית סייעה בהנחייתן ובקישורן עם הקשישים הזקוקים לעזרה.

שיעורי פרשת שבוע

בשנותיה הראשונות בנחלאות ראתה הרבנית קאפח כי צהרי השבתות פנויים לרבות משכנותיה והציעה ליצוק בהם תוכן. הצעתה הפכה לשיעור קבוע בפרשת השבוע, אותו מסרה באדיקות במשך למעלה מחמישים שנה, שיעור זה היה הראשון בסדרת שיעורי תורה אותם לִמדה וקיימה הרבנית קאפח בנחלאות ובבתי אבות בירושלים בקביעות במשך עשרות שנים.

ארגון חוגים

מתוך רצון לאפשר למבוגרים ללמוד ולהתפתח, שכרה הרבנית קאפח מורים וייסדה חוגים בתחומים מגוונים עד לכדי ניהול עשרים ושישה חוגים: לימוד עברית ואנגלית, תנ״ך, תפירה, התעמלות, שחיה ועוד. בחוגים אלה הותאם תמיד שכר הלימוד לאנשים מעוטי יכולת.

קליטת עלייה

בשנות השישים הגיעו עולים חדשים ליישובים הסמוכים לירושלים. הרבנית נהגה לאסוף את מטלטליה ולנסוע לבקרם פעם בשבוע דרך קבע כדי לתמוך, להדריך ולסייע בתחומים שונים, בחומר וברוח. 

אוזן קשבת ולב פתוח

בנועם ובמאור פנים היתה מקבלת את מבקריה הרבים, תורמים ונזקקים, אשר באו לתת ולקבל, לשוחח, לפרוק, לקבל עצה טובה, להתעודד ולהתברך. תפילה וברכה היו שגורות על לשונה. מי שנכנס לביתה יצא עם ברכה ל"בריאות הגוף ובריאות הנפש, שמחת הלב והנפש", "חכמה בינה ודעת, חן וחסד בעיני ה' ובעיני בני אדם", "פרנסה טובה וברכת ה'", ועם אור גדול שהואר בלבו. 

בגדייה

מספר פעמים בשבוע ערכה הרבנית קאפח חלוקת בגדים יד שניה לכל דורש. בתחילה שכנה הבגדייה במחסן בבבית משפחת קאפח, ולאחר שנים עברה לבית שהקצה לה הוועד הכללי לקהלת התימנים, ממנו המשיכה והתפתחה פעילותה. הבגדים נתרמו על ידי הציבור ובעזרת צוות מתנדבות מויינו, כובסו והוצעו לחלוקה. במסגרת פעילות הבגדייה הושאלו גם שמלות לכלות אשר נתרמו על ידי כלות מהארץ ומחו"ל. לימים, נוכחו מפעילי הבגדייה לדעת שיש אנשים שמתביישים לקבל בגד, והיו מעדיפים לשלם, ולו מעט עבורו. מאז, ניתנו הבגדים חינם במשך חלק מן השבוע, ויום אחד נמכרו תמורת שקלים בודדים.

ארגון אירועים למעוטי יכולת

ארגון ומימון חתונות ובר מצוה למי שאין ידו משגת. במקרים אלה דאגה, בסיוע מתנדבים ותורמים, לכל הדרוש - בגד, מקום, מוזיקה, מזון, צלם ולעיתים גם משמחים. לילדי בר מצווה - טלית ותפילין, ולזוגות נישאים - ריהוט ואביזרים לבית לתחילת דרכם המשותפת.

עזרה במציאת עבודה

הרבנית קאפח ראתה חשיבות עליונה בהוצאת רבים ככל הניתן ממעגל הנתמכים, ועשתה את שביכולתה כדי לסייע במציאת מקומות עבודה מתאימים. 

חלוקת מזון

בכל יום שישי חולקו בביתה עשרות מנות מזון, בהם מוצרים יבשים, חלות, עופות ומזון מבושל. היא הכירה היטב כל פונה ומצבו, וידעה לתת לו מרכיבים המתאימים לו - מי שיכול לבשל, ומי שאין ביכולתו, מי שחי בגפו ומי שצריך להאכיל משפחה גדולה, מי שיש לו מעט ומי שאין לו דבר. בכל סוף שבוע היו בעלי אולמות מביאים אליה את יתרת האוכל המבושל ארוז בקופסאות והיא היתה מעבירה אותו אל החפצים בו. פעם בחודש היתה חונה משאית עם מוצרי מזון חונה ליד ביתה ופורקת מצרכים אל המרפסת. עופות וחלות היו מגיעים מן הספקים מידי שבוע. בתוך כל זאת, חס ליבה גם על קשישים ובעלי מוגבלויות שלא יכלו להגיע אליה לקבל את מנתם, ובכל בוקר שישי היה נערך משלוח עם מנות מזון וחיוך חם אל ביתם.

חלוקת המזון ממשיכה להתקיים בכל יום שישי, לזכרה.

חלוקת מנות מזון לפסח

מפעל הדגל שלה היה “קמחא דפסחא“ שנתקיים מעל 40 שנה. בשנה הראשונה חולקו 60 מנות מזון, בשנה ה-40 חולקו כ-6,000 מנות. מנות המזון כללו: מצות, יין, שמן, קפה, אורז, סוכר ועוד. 

בין פורים לפסח היו מאות פוקדים את ביתה על מנת לקבל מידע, להירשם ולהבטיח את מנתם. אריזת המנות והחלוקה התקיימו בעזרת מתנדבים שנענו לקריאה, בהם גם שוטרים אשר התייצבו מידי שנה לסייע במלאכה. קיום המפעל דרש התחייבות כלכלית משמעותית. הרבנית, אשר שורשיה באמונה ובטחון בבורא עולם היתה מרגיעה את הדואגים ואומרת: ״יד ה׳ מלאה!״.

ארגון טיולים ונופשים למבוגרים

הרבנית קאפח ארגנה טיולים בעלות אשר הותאמה לאנשים מעוטי יכולת ואִפשרה השתתפות לאנשים שלא היו יכולים לצאת בנסיבות אחרות. עם זאת, הקבוצות היו מגוונות. הטיולים היו משיבי נפש ומלאי אהבת הארץ. בפרץ של התלהבות היתה פונה הרבנית קאפח אל המשתתפים ואומרת: "תראו חבר'ה, מה ברא ה' בעולמו!"

קייטנה לילדים בחופש הגדול

באחד מימי שנות השמונים (1976 לערך), התוודעה הרבנית קאפח אל צערו של ילד אשר לא היה באפשרותו להשתתף בקייטנת בית הספר בשל קושי כלכלי. בשנה שלאחר מכן, בתמיכת עיריית ירושלים, ייסדה הרבנית קייטנה בנחלאות בעלות המותאמת לקהל מיעוט יכולת. הקבוצות היו מגוונות וכללו דתיים וחילונים, עשירים ועניים, גדולים וקטנים. הפעילות היתה עשירה והקייטנה הוסיפה להתקיים בכל קיץ קרוב לארבעים שנה.

עדויות

הרבנית ברכה קאפח, מרץ 2011

"היום אני מטפלת כבר ב-1,400 משפחות. כל יום שישי אני מחלקת 80 חלות, 50 עופות חבילות של אוכל מבושל, חבילות של אוכל יבש. כשאין כסף מתרומות - אז הכל הלוואות. כל שנה אני פותחת קייטנה לילדים מעל 30-20 בחודש אוגוסט. זה התחיל אחרי שפעם הלכתי לבית ספר ראיתי ילד בוכה. שאלתי אותו: למה אתה בוכה, הרביצו לך? אמר לי: אני מקנא כולם הולכים לקייטנות... אמרתי לו שנה הבאה גם אתה תהיה בקייטנה. פתחתי קייטנה. כבר חיתנתי אותו וכבר יש לו נכדים. רק בפורים האחרון חילקתי את כל המשכורת שלי. אני, יש ימים שגרב אני לא קונה. קודם כל צדקה".

דני סגל, יו"ר עמותת זיו, 2004

"אחד האנשים הראשונים שפגשתי לפני כמעט שלושים שנה, היה הרבנית ברכה קאפח.

היא עושה הכל. 

היא עושה כל סוג של מצווה, לכל סוגי האנשים"

עדינה, עבדה עם הרבנית קאפח, דצמבר 2013

במלחמת יום כיפור היו הרבה נפגעים מרחביה ומנחלאות והיתה טראומה. היה קול קורא ממשרד החינוך למורות ולעובדות סוציאליות לבקר בבתים של משפחות שנפגעו, ללמד ולתמוך. 

באותו זמן קִבלתי תרומות מחו"ל והקמתי בעזרתם קרן לנפגעי מלחמת יום כיפור. פניתי לרבנית קאפח, הצעתי לה שאביא לה את הכסף, והיא תעביר אותו למשפחות הנפגעות. הרבנית התעקשה שאבוא איתה אל משפחות. חששתי שאם אבוא עם הכסף הם יפגעו, או שיחשבו שהבאתי להם פחות מידי, או שיחשבו שהכסף ממני. הרבנית עמדה על כך שאבוא, היא לא רצתה שיחשבו שהכסף בא ממנה, וידעה שאם אבוא איתה אהיה מעורבת יותר ותהיה לי השפעה וזכות לעבוד עם אחרים.

אחת המשפחות שביקרנו היתה בת שבע נפשות - אלמנה וששה יתומים, האב נהרג במלחמה. האם היתה אישה דגולה, היה לה קו אופי של נחישות והיא גידלה שישה ילדים לבד. אמרתי לה, "תתקשרי אלי!" אמרה לי בשקט "אני לא יודעת לחייג". היא הרגישה שהילדים לא מכבדים אותה מפני שלא ידעה לקרוא. לימדתי אותה קרוא וכתוב וגם לחייג והיא הודתה לי על תחושת הביטחון והכבוד שקיבלה בזכות זה. בתי למדה בבית הספר עם הבת של אותה אישה והיינו הולכות אליהם יחד בכל שבוע כדי לעזור. שמרנו איתם על קשר עוד שנים רבות.

בנוסף לעבודה בקרן הלכתי עם הרבנית לבתים גם של נזקקים, בעיקר לקשישים שלא היו להם תנורים ושמיכות. באחת מן הפעמים, הקשישה שביקרנו גערה ברבנית, "למה לקח לך כל כך הרבה זמן לבוא? למה את לא באה ביום שני?" וזה היה יום שני, "את בדרך כלל מביאה לי ביום שני כסף לחשמל, מים ופתיליות!". כעסתי על האישה, ושאלתי את הרבנית "למה את נותת לה לצעוק עליך?" הרבנית ענתה "לא כל חסד שאדם עושה לזולת הוא חסד שנעים לבצע, לכן קוראים לזה חסד. לא עושים רק מה שנעים".

ש', יוני 2008

הרבנית היתה אישה גדולה וטובה. היא עזרה לי בתחילת דרכי כשנישאתי, והמשיכה בכך כאשר נולדו ילדיי והייתי זקוקה לבגדים ולעזרה בכלל. היא עשתה זאת בלי לבקש תמורה, בטוב לב וברגישות. ברגעי צער ומצוקה שאין לתארם במילותיה נפחה בי רוח חדשה. כיום כשפונות אלי נשים כואבות, אני מצטטת את דבריה שהיו לי למזור ולמרפא.

חיותה, עבדה עם הרבנית קאפח, דצמבר 2013

מדי יום שישי חילקה הרבנית קאפח שקיות של מוצרים יבשים, עוף וחלות למשפחות רבות. היא ידעה איך לחלק את המוצרים בין כל המשפחות הנזקקות - למשפחה אחת שתי חלות, למשפחה אחרת תמיד שמרה בצד יותר, לאחד ידעה לתת עוף פעם בחודש ולאחר מדי שבוע, ולמישהי אחרת השתדלה מאוד לתת מעט כסף מזומן לתרופות, ותמיד כשהיו  גרביים חילקה לכולם. הרבנית היתה אלופה! היא ידעה וזכרה למי מגיע מה. אם היה אדם שלא הגיע לביתה לקבל את החבילה שלו ביום שישי והשעה כבר התאחרה, היתה מתקשרת לברר - מה קורה? האם באים לקחת מוצרים לשבת? 

את כולם קיבלה בסבר פנים יפות בסלון ביתה. בשבילה היו כולם אנשים עם רגשות וכאב, לא מִספרים או  אנשים רחוקים, כולם היו חלק מן המשפחה הרחבה. לפעמים גם ידעה לכעוס על מי שמגזים עם בקשות שלא מגיעות לו. מהרבנית למדתי שחסד אמיתי הוא לפעמים גם גבורה לומר, לא!

הרבנית היתה המנהלת הגדולה של בנק המצוות. לכל אחד היתה המצווה שלו. היא לא ערבבה בין המצוות ושמרה לכל אחד על המצווה שלו, נתנה לכל אחד ואחת את ההרגשה שהוא היחיד והמיוחד, וניהלה את בנק המצוות באמונה גדולה ובשיתוף פעולה בין שמים וארץ, מתחננת לבורא עולם שישלח תורמים בכדי להעניק ל5,700 משפחות מוצרים לליל הסדר, ומקבלת את התורמים והתורמות בלב פתוח ושמח, על כל פרוטה אומרת תודה וכל אחד יצא עם ברכה שנוגעת הכי עמוק בלב.

צופית, נכדת הרב והרבנית קאפח, דצמבר 2013

מילדות, היינו, אחי ואני הולכים לסבתא בכל יום שישי אחרי הלימודים. יום שישי אחד, כאשר הייתי תלמידת תיכון, חזרתי הביתה מבית הספר, וברדיו נשמעה תוכנית בה עלו לשידור אנשים שהתקשרו לאולפן לדבר מאשר על ליבם. התקשר איש אחד, וסיפר שהוא מנחלאות, שהוא חזר הביתה מניתוח, הבית ריק אין לו דבר, הוא ישן על מזרון ואפילו השמיכה לא מספיקה לו. אין לו אוכל, אין מי שיטפל בו והוא לא יכול לטפל בעצמו. חשבתי לעצמי, מסכן האדם, לאיזה מצבים קשים אנשים מגיעים. 

מאוחר יותר, ירדתי לסבתא, ואני רואה סיר מרק מתבשל על הגז. התפלאתי מאוד, ושאלתי אותה - איך יכול להיות שהיא מבשלת בצהרי יום שישי? והלא אצלה כל האוכל לשבת מוכן כבר בשש בבוקר, כדי שתהיה מוכנה לקבל את האנשים שמגיעים אחר כך! היא ענתה לי - כן, נכון, אבל שמעתי תוכנית ברדיו, בה סיפר איש אחד שהוא חזר מניתוח, הוא ישן על מזרון, אין לו אוכל, אין לו כלום ואין מי שיעזור לו. אז יצאתי החוצה לברר אצל השכנים בכל הסביבה מי זה ואיפה הוא גר. מצאתי אותו, הבאתי לו דברים שהיו נחוצים לו ואת האוכל שהכנתי לשבת. עכשיו אני עומדת להכין לנו אוכל חדש.

נעמה, עבדה עם הרבנית קאפח, דצמבר 2013

לכל אחד יש קצת מהרבנית קאפח שהולך איתו בלב, כי מול הרבנית לא יכולת שלא לפתוח את הלב. לרבנית היה כשרון נדיר של חמימות ואהבה שפותח את סכר בדמעות כל פעם מחדש, והמתיקות הזו, והחיוך התמידי, עם גערה ונזיפה, כשאיחרת בדקה אחרי שרצת כל הדרך כדי להגיע בזמן, והיד שלה מופנית כלפי השעון, ואומרת - כל היום אני יושבת פה, מחכה, איך את מאחרת? יא עיוני, כל דקה חשובה! כל דקה חשובה!

הרבנית צחקה בכל הזדמנות. בכל בוקר היתה משכימה כבר בארבע לפנות בוקר להתחיל את "פסטיבל היום החדש". "אני קמה לפני השמש כדי לקבל את פניה בברכה", כך היתה אומרת לי. כשהייתי קמה לתומי בשעה 7:00, היתה כבר אומרת לי: "צהרים טובים, את יודעת מה כבר הספקתי לעשות עד עכשיו?" ומתגלגלת בצחוקה המיוחד...

הרבנית היתה ממציאה לעצמה בכל רגע ושניה את החוויה, ההרפתקה החדשה עד כדי כך שלעתים נוצרה בי התחושה שאני האישה הכבדה, העייפה והיא דווקא הנערה הצעירה, הקלילה... כזאת היתה הרבנית, אשת חסד מופלאה, מחנכת ואישה נדירה. 

הרבנית ברכה קאפח, מתוך נסיעה מקרית במונית

ביום חמישי, הצבעתי למונית. באה אחת, נכנסתי. 

מסתכל עלי הנהג, "את הרבנית קאפח?" אמרתי לו "כן, מאיפה אתה מכיר אותי?"

אמר, "לפני עשרים שנה הייתי מסומם, הייתי בא אלייך ועזרת לי הרבה. יום אחד כעסת עלי ואני הייתי עצוב. אמרתי לך 'תברכי אותי'". ברכתי אותו והוא בכה כשברכתי אותו. 

"את יודעת, הברכה שלך עלתה לשמיים. החלטתי - גמרנו. עשיתי גמילה, אחר כך התחתנתי, יש לי שתי בנות, עכשיו הן כבר גדולות. היום אני נהג מונית, אני מרוויח, אני חי, אני בן אדם".

שחר, נינת הרב והרבנית קאפח

לקראת בת המצוה שלי, למדתי את המצוות מספר החינוך. ההורים שלי סידרו, שחלק מן המצוות אלמד עם קרובי משפחה. כאשר הגעתי עם אבא שלי לסבתא, סיפרנו לה שאני לומדת. סבתא שמחה מאד ועודדה אותי להמשיך, שכן החשיבה מאד כל לימוד תורה ובמשך ארבעים שנה לימדה מידי שבת שיעור לנשים. אבא אמר לה שרצינו שאני אלמד גם איתה משהו, וסבתא אמרה: "יופי, בשמחה, למה לא?". ואז אמר לה אבא שחשבנו שאני אלמד איתה על מצות צדקה. סבתא חייכה. "את זה" היא אמרה, "לא צריך ללמוד. את זה צריך לעשות!"

קשישה

"מה שאני מבקשת ממנה, היא נותנת. גם אוכל, מכנסיים, נעליים, אני אף פעם לא אשכח תודה של סבתא"

מתנדבת בבגדייה

"זה נותן מרץ ואת מרגישה שאת עוזרת לאנשים, שאת מתנדבת... אם לא באת פעם אחת - זה חסר לך...

ביום ראשון אנחנו ממיינות, ביום שני באים [אנשים] בבוקר ובוחרים - כל אחד מה שהוא רוצה"

כלה

"רציתי כל חיי להתחתן. בגלל הכסף [לא יכולתי] אמרתי 'מי יעזור לי?' ... ה' זיכה אותי ונפלתי בידה ... אישה צדיקה, [את] כל הנשמה היא נותנת..."

הרבנית ברכה קאפח

"אני נהנית שאנשים נהנים"

הרבנית ברכה קאפח

"[אני מתפללת ומבקשת] 'רבונו של עולם, אני עוזרת לילדים שלך, תעזור לי' - והוא עוזר לי"